בית הכנסת הפתוח

ביום הקדוש אנו מצהירים: "על דעת המקום ועל דעת הקהל: אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". על אף שאין בי מייסוריהם של צדיקים, לא קוללתי בשלוותם של רשעים. בשעה זו, בה החזן חוזר ומכריז: "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", אני מהרהר ביני לביני היכן אני מצוי על הרצף הזה שבין צדיקים ורשעים שמוזמנים לתפילה משותפת ושמח כל כך על פתיחת השערים על דעת המקום ועל דעת הקהל.

שרגא בר-און

שרגא בר-און

שרגא בר און

קישור למאמר המקורי באתר "קולך"

כשהיינו נערים היינו הכי חכמים והכי צודקים. יתרה מזאת – היינו הצודקים. הצדק התגלם בדמותנו: מי שנראה כמונו, חשב כמונו התנהג כמונו היה טוב. האחרים היו מגונים.
גדלנו וגילינו שאנחנו בעצמנו לא כל כך דומים אחד לשני.
גדלנו והבטנו סביב וגילינו את פגמינו, אנחנו פסקנו מלהיות קריטריון לשלמות וכך גם האנשים סביבנו.
גילינו שההורים שלנו לא מושלמים, שהמורים מוגבלים, שגם לדמויות המופת ולגיבורנו מן העבר וההווה יש חסרונות לא מבוטלים. חמור יותר היה לגלות את יתרונותיהם הקטנים, הגדולים והמופלגים של אנשים שביזינו.
והנה זה פלא – פגימת השלמות לא אכזבה אותנו. אדרבה, התאהבנו בגיוון; אמצנו ללבנו את החסרונות. לא היינו מחליפים בשום אופן את המבט הבוגר והמורכב בעיוורון ובקהות הילדותיים.
אני מביט סביב ביישוב שלי – יש משפחות שאני יותר אוהב, יש משפחות שאני פחות אוהב – אבל כולנו בני אותו יישוב, בני אותה קהילה. אף זוג לא קיבל ממני רישיון להקים משפחה. מי היה רוצה בכלל להיות האחראי על הרישוי המשפחתי?  זהות היישוב היא הזהות הקולקטיבית של אוסף המשפחות המגוונות המרכיבות אותו.
אני מביט סביב בבית הכנסת – יש טיפוסים דתיים שאני יותר אוהב, יש כאלה שאני אוהב פחות – אבל כולנו מתפללי בית הכנסת. אף אחד לא קיבל ממני רישיון להתפלל בבית הכנסת. מי בכלל חולם על רישיון כזה? זהות בית הכנסת היא הזהות של מגוון המתפללים שמאכלסים אותו. ביום הקדוש אנו מצהירים: "על דעת המקום ועל דעת הקהל: אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". על אף שאין בי מייסוריהם של צדיקים, לא קוללתי בשלוותם של רשעים. בשעה זו, בה החזן חוזר ומכריז: "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", אני מהרהר ביני לביני היכן אני מצוי על הרצף הזה שבין צדיקים ורשעים שמוזמנים לתפילה משותפת ושמח כל כך על פתיחת השערים על דעת המקום ועל דעת הקהל.

כשהייתי צעיר וקנאי – אלוהים היה חלש מדי ואני הייתי צריך למלא את תפקיד שומר הסף.
כשבגרתי והתפכחתי – אלוהים נראה לי גדול יותר, סובלני יותר, מזריח את שמשו לטובים בעיני ולטובים פחות ואפילו לרעים. וכשהתהפכו היוצרות – שומרי הסף הקנאים נראו לי כרעים ביותר.
מאז בית הכנסת הפרטי שלי, בית הכנסת המדומיין שלי, פתוח לרווחה:
מאז אני מזמין אליו את הגיוון הפתוח והסובלני
מאז אני מבקש לראות סביבי אנשים שונים ממני
מאז אני נהנה לברר את זהותי לאור זהותם של אחרים
מאז אני רוצה להתפלל בו יחד עם האהובים יותר והאהובים פחות, עם המקובלים והדחויים
עם כל מי שרוצה להתפלל יחד איתי

שרגא בר-און, לשעבר יו"ר נאמני תורה ועבודה, עמית מחקר במכון הרטמן