ההלכה כמקדמת סובלנות \ אלקנה שרלו

נדמה שלכל תקופה בדברי הימים היהודי-ההלכתי ישנן סוגיות מרכזיות שבולטות במיוחד בעלייתן על שולחן הדיונים. אינני חושב שאטעה אם אטען שסוגיות "היחס לאחר" הן התופסות כעת מקום נכבד בהגות ובלימוד, בפולמוסים ובהכרעות, בחידושים מכאן ובמגננה השמרנית מכאן. סוגיות "היחס לאחר" הן אלו שמפנות את תשומת הלב של אדם לזולתו באשר הוא, ואלו שמפנות את תשומת הלב של החברה לחברי וחברות קבוצות מובחנות מתוכה. אותם אנשים ונשים אף חווים הדרה, אפליה ויחס פוגעני, והנה נשמע קולם ומבקש ודורש התייחסות.

אולם בשונה מסוגיות אחרות כמו "תורה ומודרנה", או "תורה וציונות", או "תורה ומדינה" וכד' – נדמה שהעניין הפעם מורכב ורגיש יותר. ככה זה כשעוסקים בחיי בני אדם… וכשם שקולות הדרישה נשמעים ברמה (מחוץ לכותלי בתי המדרש אך גם בתוכו) כך גם קולות הזעקה שכנגד. והקולות מתנגשים זה בזה ויוצרים סחרור גדול. במצב שכזה כיצד ניתן להציב דווקא את "ההלכה כמקדמת סובלנות"?

אענה ממרחב אחר בו אני נוטל חלק. בתקופה האחרונה אני שותף לקבוצת שיח דיאלוגית בין-דתית בנגב. אחת מהתובנות המרכזיות שמובילות אותנו היא – שהעולם אומר שהאמונה באלוהים ואנשי הדת הם שמביאים כל רעה וצרה בעולם; ואנו אומרים להיפך: האמונה באלוהים ואנשי הדת יכולים להביא שלום ורפואה לעולם. על כן אנו מתעקשים על שיח בין-דתי שיתקיים בין אנשי דת, ויהיה נוכח במפורש במפגשים ובפעולות.

גם בנידון-דידן אני מבקש לסמן מה מקומה של ההלכה בסלילת דרך הסובלנות והשלום, ולאתגר את אנשיה בכך. נקודת המוצא הטריוויאלית אמנם תמצא בהלכה את "שורת הדין" שאינה יכולה להיות סובלנית ולהכיר, לכבד ולהתפשר עם עמדות שחוץ לה, אולם אסמוך יתדותיי בספרי החכמה ויתגלה שלא כן הדבר –

בספר משלי נמצא פסוק מוכר המתייחס לתורה והליכותיה: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג', יז). הפרשנות הראשונית לפסוק רואה בו תיאור מליצי לטיב התורה וטיב השכר של ההולכים בדרכה. אולם לא מעט פוסקים החל מחכמי התלמוד ועד לרבני זמננו משלבים פסוק זה כשיקול הלכתי עקרוני בדילמות מוסריות שונות שבין אדם לזולתו ("משום דרכי שלום") ולהתנהלות חייו של האדם במציאויות מורכבות ("דרכי נעם" – ואם פסיקה בסיטואציה מסוימת איננה מובילה לכך ואף גורמת להיפך, הרי שלא לכך התכוונה תורה באיסוריה). קצרה היריעה כאן מלפרט דוגמאות וכמובן יש לדון בכל מקרה לגופו ולגבולותיו, אך מעצם העובדה שבד.נ.א של התורה וההלכה מצויה הדרכה שכזו – הרי יש עם מה לעבוד. בהקשר לכך ראוי להזכיר את דברי הרמב"ם המפורסמים: "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (שבת ב', ג).

מקור נוסף ומרתק מאין כמוהו נמצא בדברי החתימה של המהרש"א למסכת יבמות. בדבריו דן המהרש"א במשמעות הכתוב המוכר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ומדוע מסכת יבמות מסתיימת בו. וכך טוען המהרש"א (בדילוג ובקיצור): "לפי שיש במסכת זו דברים תמוהים לכאורה כאילו עוקרים דבר מן התורה (ופה מפרט המהרש"א דינים הנזכרים במסכת יבמות שחכמים עוקרים מהתורה משום דרכי נעם ושלום) ולזה סיים במסכת זו בדרש הזה, ורצונו לומר דאין זו עקירה מן התורה, אבל דברים אלו נוגעים במידת השלום. ואמר "שלום רב לאוהבי תורתך" דאין זה עקירה אלא ממידת שלום שלא תעגן האישה, וכתיב דרכיה דרכי נועם שלא תמאס בעיני בעלה, ואם ייתן לה גט אין זה נתיבות שלום… ומסיים "ה' עוז לעמו ייתן" שאין זה עקירת דבר מן התורה, כי הקדוש ברוך הוא נתן עוז וכח לעמו שהם ת"ח בדבר הזה להיות מקילין בדבר שהרי ה' יברך את עמו בשלום כמ"ש וכל נתיבותיה שלום, ואין כאן שלום אם תתעגן, ובדרך הזה יתפרש המקרא "ישא ה' פניו אליך" גם לעקור דבר מן התורה לפי שישים ה' לך שלום".

נדמה לי שהעיקרון ההלכתי הגלום בדברי המהרש"א האלו, ובמקורות דומים נוספים ורבים, יכול להוות קריאת כיוון משמעותית. זאת הן לעולם ההלכתי בהתמודדויותיו עם "היחס לאחר", ובתוך כך עניינם של חברי וחברות הקהילה הלהטבי"ת, ויותר מכך למרחבי החינוך וערכי היחס של אדם לאדם. אי אפשר להסתתר מאחורי משפטים סתומים "כך ההלכה ואין מה לעשות", וכמו כן יש לזכור שלא מדובר רק בפסיקת הלכה למקרה קונקרטי אלא בחינוך להתנהלות במכלול החיים המפגישים אנשים עם אנשים. כותב פרופ' אבי רביצקי: "החברה הישראלית עוברת כיום שני תהליכים מקבילים, ששניהם אינם רצויים בעיניי. מצד אחד, החברה בכללה עוברת תהליך של 'משפטיזציה' – לא עוד ערכים עומדים במרכז התודעה, לא עוד מוסר ותרבות, אלא החוק הפורמלי. מי שמזוכה רשמית משפטית נתפס מיד כזכאי אתית. כל שאלה נידונה במונחים משפטיים, וכל ויכוח ערכי ציבורי מוכרע בבג"ץ. תחום ההכרעה של השופטים הולך וגדל 'הכל שפיט'. במקביל לכך, החברה הדתית עוברת תהליך מואץ של 'הלכיזציה' – אם בעבר למדנו כי התורה כוללת הלכה ואגדה, מחשבה ומדרש, היום נדמה כאילו ישנה משוואה תורה=הלכה, ולא עוד אלא הלכה פסוקה. גם בסוגיות שההלכה המסורתית נמנעה מלפסוק בהן ולא פיתחה כלפיהן תקדימים הלכתיים, נפסקת היום 'דעת תורה' חותכת. הנה כי כן, כל עוד התרבות הישראלית כללה ספרות, תרבות, מוסר ומשפט, וכל עוד התרבות הדתית כללה הלכה, הגות, אגדה ומדרש – נפתחו ביניהן פתחים רבים והתנהל ביניהן גם שיח רך. אך נוכח שני תהליכים מקבילים אלה, אין אלא 'שחור' או 'לבן'; אסור או מותר; טמא או טהור, ולפיכך סכין מתחדדת בסכין, חברה מתנגשת בחברה. אני מבקש אפוא למצוא בדברי הרמב"ן – "קדושים תהיו": שלא יהיה אדם  נבל ברשות התורה – אמירה חזקה נגד המשפטיזציה של החברה הישראלית ונגד ההלכיזציה של החברה הדתית. שימרו הלכה ושימרו חוק, אך אל נא תראו בהם גילום מלא של היהדות ומיצוי שלם של האנושיות (לקראת שבת, מרכז יעקב הרצוג, תשס"ו, עמ' 190-191).

באחד המפגשים שהיו לי לאחרונה עם חברים מהקהילה הלהטבי"ת פנה אחד ואמר לי: "האם אתה יכול להיות שותף ביצירת אופק לחיים שלי-שלנו בתוך העולם הדתי"? ופניה זו מהדהדת בי ותובעת את קיומה. אני שמח על הפעילות הרבה שנעשית למען יצירת אופק חיים מבוקש, מכיר בקשיים ומתוך כך קורא להמשיך ולהתמיד בדרך זו שמביאה עמה ברכה, טוב וחסד.

הרב אלקנה שרלו תושב ירוחם, נשוי למאיה ואב לשמונה, מורה בבתי ספר תיכוניים מכינות ישיבות ומדרשות ברחבי הנגב

הרב שרלו השתתף בערב עיון לכבוד פסח שני תשע"ו במכון הרטמן.