מי היא משפחה? מה היא משפחה?

מי היא המשפחה עליה מוטל להגשים את אידיאת הרעות והחסד? מי היא המשפחה שהקהילה רואה אותה כמרכיב הבסיסי של קיומה? לקראת פסח שני, המצוין כיום הסובלנות הדתית ועסק השנה בנושא המשפחה

פורסם לראשונה באתר קולך

לפני מס' שנים הציעה "בת קול" לציין את פסח שני כיום הסובלנות הדתית. מאז מצוין כך היום הזה, במעגלים ההולכים ומתרחבים בציבור הדתי. השנה חשנו שאנו, והציבור עמנו, בשלים להתייחס לנושא הנפיץ של המשפחה היהודית, ולהציע מבט סובלני ומתחדש לנושא המשפחה.

במאמרו "נישואין", מלמד הר' סולובייצ'יק כי נישואיו של אדם מבטאים את חלקו בקהילת הרעות, ובהופכם להורים מצטרפים בני הזוג לקהילת החסד. משמעותם של דברים אלו היא כפולה, הן כלפי הקהילה והן כלפי המשפחה. המשפחה אינה אי בודד ועצמאי, היא חלק מהקהילה. אולם גם הקהילה אינה גוף אמורפי, אלא יש לה מבנה ברור. היא מורכבת ממשפחות. הציווי על רעות וחסד מיתרגם בראש ובראשונה למשפחות. זהו ה"מוסד" הראשוני, היחידה האטומית, ממנה בנויה הקהילה. באמצעות המשפחה מגשימה ומבטאת הקהילה את מחויבותה לרעות ולחסד.

בשנים האחרונות מתקיים דיון ער בשאלה מי היא אותה משפחה. מי היא המשפחה עליה מוטל להגשים את אידיאת הרעות והחסד? מי היא המשפחה שהקהילה רואה אותה כמרכיב הבסיסי של קיומה?

לצורך ביסוסה של קהילת החסד, אנו מציעות לפנות אל מגילת החסד, מגילת רות. מגילת רות אינה ידועה רק כמגילת החסד, אלא מובנת על ידי מפרשים רבים כמבססת את הלגיטימציה של משפחתו של דוד המלך. המגילה מתארת את הרקע ללידתו של עובד, סבו של דוד. איזו משפחה היתה לעובד? איזו משפחה מתוארת במגילת החסד?

לקראת סוף המגילה, לאחר תהפוכות רבות, בעז נישא לרות ויחד הם מביאים לעולם את עובד "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן". לכאורה פה ניתן היה לסיים את הסיפור, אולם המגילה ממשיכה "וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד".

מה באים ללמד אותנו פסוקים אלו? מדוע מתארת לנו המגילה את השיחה בין נעמי לשכנות, ומציירת לנו את התמונה של נעמי והילד? המגילה אינה מסתפקת בציון הולדת הילד, אלא מתארת לנו את המשפחה שאליה הוא נולד.

המדרש (יק"ש רות רמז תר"ח) מבחין בהיעלמותו של בעז לאחר שבא אל רות, ודורש שבעז מת באותו הלילה שבו נשא את רות. אכן בעז אינו מוזכר בפסוקים המתארים את הולדתו וגידולו של עובד, בחלק זה מופיעות רק הנשים, רות, נעמי והשכנות. אפילו ההריון של רות מתואר בביטוי מיוחד וכמעט ניסי "וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן", כאילו לבעז אין חלק בדבר.

בניגוד להעלמותו המפתיעה של בעז, בולטת דווקא דמותה של נעמי, שלמעשה אינה קרובת משפחה ביולוגית של הילד. השכנות קובעות "יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי", ומעניין לקרוא את הנימוק שבו מסביר המקרא (בפי השכנות) את הקביעה הזו "כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ". החיבור בין נעמי לרות מתואר במגילה במילים שמזכירות לנו אהבה שבין בעל ואשתו "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ" (רות א', י"ד) מזכיר לנו את "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" (בראשית ב', כ"ד), והשכנות מציינות שרות עבור נעמי "טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים", ביטוי שמהדהדת בו אהבתו של אלקנה לחנה (שמואל א', א', ח'). המקרא מוביל את הקורא להבין שהקשר בין רות לנעמי משמעותי כל כך, שהוא בעצם קשר משפחתי, עד כדי כך ש"יולד בן לנעמי".

אבל לא רק הקשר של רות לנעמי הוא שהופך את נעמי לאמו של עובד. קריאה בסיפור כולו מעלה שהמעורבות והשותפות של נעמי בלידתו של הילד התחילה הרבה לפני שנולד ואפילו נהרה. נעמי היא זו שיוזמת את שרשרת האירועים שבסופו של דבר הולידה את עובד, ובמוחה של נעמי נולדה התכנית הנועזת שבה רות מגיעה לגורן וגורמת לבעז להינשא לה, מתוך כוונה שתוקם כאן משפחה.

המגילה בוחרת לתאר את ההתרחשות בגורן במילותיה של נעמי. השיחה בין נעמי לרות שבה נעמי פורשת בפני רות את התכנית מתוארת בפרוטרוט, ואז המגילה מקצרת "ותאמר אליה כל אשר תאמרי אעשה ותרד הגרן ותעש ככל אשר צותה חמותה". אמצעי ספרותי זה מדגיש את חלקה של נעמי בתכנית ומפנה את תשומת ליבנו לכך שנעמי היתה מעורבת אף בתכנון הפרטים הקטנים ביותר של התכנית. נראה שיש הרבה אמת בהערה של י"ד אברמסקי שפליטת הפה של נעמי שבאה לידי ביטוי בכתיב משקפת תחושה פסיכולוגית שלה "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן … וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ) וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין" (רות ג', ג'-ד'). רות היא זו שהורה ויולדת בפועל את עובד, אבל נעמי היא חלק מהתהליך עוד מהשלב שבו עובד היה רק חלום. נעמי היא זו שבונה את המשפחה הזו, ושייכת אליה במובן מלא ביותר.

אין פלא שעם הולדתו של הילד נוהגת נעמי באופן טבעי כאם לכל דבר ועניין ושמה את הילד בחיקה. מנעמי לומדים חז"ל על אפשרות האימוץ "רבי חנינא אומר… ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי, וכי נעמי ילדה? והלא רות ילדה! אלא רות ילדה ונעמי גידלה לפיכך נקרא על שמה" (סנהדרין י"ט, ע"ב).

המגילה אינה מתביישת במשפחה האלטרנטיבית שקמה, אלא להיפך, רואה בה תיקון. בתחילת המגילה אנחנו לכאורה פוגשים משפחה לדוגמה. משפחת אלימלך כוללת אבא, אמא ושני בנים. אבל בתחילת המגילה המשפחה הזו מתפוררת, "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'". בסוף המגילה אנחנו פוגשים משפחה הרבה פחות שגרתית, משפחה של חמות, אם וילד, או בעצם כפי שמלמדות אותנו השכנות והגמרא, משפחה של שתי אמהות וילד. במשפחה הזו גדל "מושיען של ישראל".

נעמי ורות הם קהילת החסד של עובד ובכך של דוד מושיען של ישראל. כשם שגאולת המת והקרקע נפרשת במגילת החסד הרבה מעבר לחוקי הייבום, גם המשפחה נפרשת במגילה בהתאם למציאות בה היא חיה, הרבה מעבר לדיני הקידושין והמעמד האישי.

 

***

כשדנים כיום במה שמכונה "משפחות אלטרנטיביות", מעמידים לעיתים את הדיון כאילו הוא מתרחש בין "שמרנים" המבקשים להגן על "ערכי המשפחה", לבין רדיקלים, המבקשים לערער על "ערכי המשפחה". אין שקר גדול מכך. רדיקלים אינם מבקשים הכרה נורמטיבית-קהילתית וממסדית במשפחה. נהפוך הוא. הם מבקשים לשחרר את המשפחה מלפיתת הממסד ולהשיבה אל תחום הפרט. מי שמבקשים הכרה נורמטיבית במשפחה, מאמינים ב"ערכי המשפחה" במובנם המסורתי. הם מבקשים פיקוח חברתי ונורמטיבי על כל המשפחות. הם מאמינים, כמו הר' סולובייצ'יק, שהמשפחה היא "יחידת האטום" של הקהילה ולכן צריכה להיות מוכרת על ידה, כדי להבטיח שתגשים את אידיאת הרעות והחסד.

באין מעורבות נורמטיבית עלולה המשפחה להפוך לשדה שטנה ועוול. סיכון זה מכירים מקרוב מטפלים משפחתיים, פקידי סעד, עורכי דין ושופטים העוסקים בענייני משפחה, ובעצם כולנו. על הקהילה למנוע זאת. קהילה שמותירה זוגות וילדיהם מחוץ למסגרת המשפחתית, מתנערת מחובתה כלפי אידיאת הרעות והחסד.

בשם הטיעון הזה, קוראת השנה "בת קול" לכל ידידותינו וגם לידידינו, להבחין בכל נעמי ובכל עובד הנמצאים בקהילותינו, ולקרוא בקול "יולד בן לנעמי… כי כלתך אשר אהבתך ילדתו". לצורך כך מוטל על הקהילה להכיר את כלולותינו והורותנו.

מוטל על הקהילה לנהוג על פי אידיאת הרעות והחסד.

 

זיוה אופק, עו"ד, פעילה ב"בת קול".