פסח שני

פסח שני - יום הסובולנות הדתית

דינה ברמן מייקון ותמר גן-צבי ביק

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה´ בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"…. זהו אחד מאותם מקרים שבהם משה רבנו גדול הנביאים לא יודע מה לענות, והתגובה שלו לאותם ´טמאי מת´ היא שהוא צריך לשמוע מהקב"ה מה לעשות. וכמה שהשאלה של טמאי המת חריגה, התשובה היא ממש מהפכנית

2009-05-07

בספר במדבר בפרק ט' מסופר על מצווה שקיימו בני ישראל במדבר. הקב"ה מצווה את משה, משה אומר לעם, העם מקיים ומקריב את הפסח במועדו ככל חוקותיו וככל משפטיו. עד כאן אין שום דבר מיוחד, אבל ההמשך הוא בהחלט חריג. הפסוק הבא מספר על משהו נדיר, תופעה ייחודית. אחרי התיאור המתומצת על הקרבת הפסח (ואפשר רק לנסות לדמיין את החגיגה שהתלוותה לקיום המצווה הזו בידי אותם אנשים שבביוגרפיה הפרטית שלהם יש את יציאת מצרים), פונים אנשים מישראל אל משה עם טענה בלתי צפויה:

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל….

אותם אנשים שהיו טמאי מת, ועל כן נמנע מהם לקיים את מצוות הפסח, באים אל משה ואהרן עם הזעקה "למה ניגרע?". בואו נחשוב רגע על הטענה הזו. לכאורה אין בה ממש. הרי האנשים האלה היו טמאים, חוסר מזל אם תרצו או אולי רשלנות פושעת. לא נעשה כאן עוול נגדם באופן אישי, פשוט עיתוי גרוע גרם להם להיות בלתי כשירים לקיום המצווה הספציפית הזו, וראוי שיסתפקו בכך שאינם חייבים בעונש כלשהו. אבל האנשים האלה מרגישים שהעובדה שנמנעה מהם המצווה פוגעת בהם, שהם נגרעו, והם דורשים להיות בתוך בני ישראל וגם כן להקריב את קרבן הפסח.

זהו אחד מאותם מקרים שבהם משה רבנו גדול הנביאים לא יודע מה לענות, והתגובה שלו לאותם טמאי מת היא שהוא צריך לשמוע מהקב"ה מה לעשות. וכמה שהשאלה של טמאי המת חריגה, התשובה היא ממש מהפכנית: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.

התשובה של הקב"ה היא שיש מועד ב' למצוות הקרבת הפסח. אנשים שלא יכלו באופן אובייקטיבי להקריב את הפסח במועדו (מפאת טומאה או ריחוק פיזי) יעשו את הפסח ביום י"ד באייר, והקב"ה מדגיש שהפסח שלהם יהיה זהה לפסח הרגיל, עם מצות ומרורים, עם הדינים המיוחדים, ככל חוקת הפסח. מדובר באחד הדברים המוזרים ביותר שמצינו בתורה. ביום חול רגיל לגמרי עבור רוב מוחלט של עם ישראל, י"ד באייר, יש קבוצה של אנשים שעבורם זהו פסח. ביום הזה בין הערביים הם באים לבית המקדש לבושים חג, מקריבים את הקרבן ואוכלים אותו, עם מצות והכול. עבור האנשים האלה הפסח שהם עושים הוא הוא הפסח, בלי שום קשר לכך שעבור כל שאר האנשים זהו יום רגיל.

נשים לב שהיוזמה כאן אינה של הקב"ה ואינה של משה. האפשרות לפסח שני עולה רק בעקבות הצעקה של אותם אנשים. זוהי מהותו של היום, שהרי הקב"ה היה יכול לצוות על פסח שני מלכתחילה, אבל הוא המתין עד שאותם טמאים לא ישלימו עם גורלם ויאבקו על מקומם.

מה אפשר ללמוד מהמצווה הבלתי רגילה הזו? כשאנחנו קוראות את הסיפור על פסח שני אנו מגלות שההתחשבות במיעוט היא תכונה אלוהית, ובני האדם צריכים ללמוד אותה, בבחינת "והלכת בדרכיו". כי מה שבעצם יש כאן זה רוב גדול של בני ישראל שמקריבים את הפסח בזמן, ומיעוט קטן שנבצר ממנו לקיים מצווה. יש לנו הרגשה שאם בני אדם היו צריכים להכריע בסוגיה הזו הם היו אומרים שזבש"ם של הטמאים שהם לא יכולים להקריב, הציווי של הקב"ה היה ברור לגמרי ואין מה לעשות. רק הקב"ה בכבודו ובעצמו יכול היה להמציא את הפתרון הזה, לתת למיעוט את המקום ואת האפשרות להיות חלק מהכלל – שהרי לצד ברית המילה קרבן הפסח מסמן את השייכות לעם ישראל – וכל זאת מבלי לגרוע במאומה מהציווי המקורי.

הלימוד השני מסוגיית פסח שני הוא שיש דברים שצריכים לבוא דווקא מלמטה, בהתערותא דלתתא. היוזמה לתיקון פסח שני באה דווקא מהטמאים ומהולכי הדרך ולא מהקב"ה. בחסידות חודש אייר נתפס כחודש שבו תבוא הגאולה מהעם, בניגוד לחודש ניסן שבו הגאולה באה מהקב"ה. בעידן זה של אתחלתא דגאולה זכינו בחודש אייר לראות את גאולת ישראל בארצו מתוך זעקה, דרישה ועשייה מלמטה. כה ראוי שדווקא באייר נחגג פסח שני.

אין להקל ראש במהפכנות של הפתרון האלוהי לסוגיית טמאי המת בפסח. מדובר במצווה שהעיתוי שלה משמעותי, ומסמל את האירוע ההיסטורי של יציאת מצרים (וזה לא התרחש בי"ד באייר אלא דווקא בי"ד בניסן!). ובאמת אחרי שהקב"ה מצווה על פסח שני הוא גם מזהיר: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא…" יצירת פתרון למיעוט אינה פותחת פתח לביטול הציווי המקורי לרוב. אם אין סיבה מוצדקת לביטול הפסח במועדו, העונש על אי הקרבת הקרבן הוא כרת – עונש נדיר על ביטול עשה שקיים רק על עוד מצווה אחת, ברית מילה.

בשנים האחרונות חלקים שונים בקרבנו מעלים את הזעקה "למה ניגרע?". הומואים ולסביות דתיים ורווקות מבוגרות רוצים להקים בתים בישראל, לקיים את מצוות פרו ורבו ולהשתייך במובן הבסיסי ביותר למרקם החברתי של האומה; עגונות רוצות להינשא שוב כדת משה וישראל, ומחפשות מוצא הלכתי למצבן; נשים רוצות לקיים עוד מצוות כמו תלמוד תורה, ולהיות שותפות מלאות בחיי הקהילה ובבית הכנסת. הזעקות האלה, בדומה לטמאי המת במדבר, מגיעות ממקום כן ואמיתי של רצון לקיים את התורה, עם הבנה עמוקה של שייכות לכלל ישראל אך חוסר יכולת למצוא את המקום במארג המצוות הנוכחי.

פניות לרבנים ולמנהיגים דתיים בסוגיות אלה נענו בכך שאין פתרון במסגרת ההלכה: בית בישראל חייב להיות בנוי מגבר ואישה, המשפחה הנורמטיבית היא בבסיס הקיום היהודי; אין אפשרות לשנות אפילו קצה מהלכות גיטין מפאת חשש מגט מעושה ודומיו; אין במסגרת ההלכה מקום לשילוב מלא של נשים בציבוריות הדתית. פסח שני מלמד אותנו שחובה עלינו למצוא פתרון אחר, פתרון מיוחד ויצירתי, כזה שמאתגר אפילו את התפיסות הבסיסיות ביותר. פסח שני מלמד אותנו שיש חלקים בתורה שהקב"ה משאיר לנו לכתוב בדרישה מלמטה, שיש הלכות שיווצרו רק משתעלה הזעקה האמיתית והכנה להיות שייכים בכלל ישראל בתורה ובמצוות.

פסח שני מלמד אותנו שלא כל שינוי הוא התחלה של מדרון חלקלק. ניתן למצוא פתרון למיעוט בלי לשנות דבר עבור הרוב. י"ד באייר הוא פסח רק עבור אלו שהיו טמאים ורחוקים, אבל יום חול לכל אחד אחר – מצוות הפסח לא חסרה דבר עם הציווי על פסח שני. באותו אופן הפתרונות ההלכתיים והמחשבתיים לזעקות ה"למה ניגרע" האקטואליות יאפשרו גם למיעוטים להשתייך ברובד העמוק ביותר לכלל ישראל, ולא יפגעו במאומה בקיומה של ההלכה בידי הרוב.

יום י"ד באייר, פסח שני, לא נחגג בימינו. מלבד המחווה הסמלית של אכילת קצת מצה, היום הזה חסר משמעות. לכן אנחנו מציעות להפוך את י"ד באייר ליום הסובלנות הדתית. יום שבו כולנו נזכיר לעצמנו את החשיבות שבזעקת המיעוט, את החובה למציאת פתרונות לקשיי מיעוטים במסגרת ההלכה והמחשבה, ואת המחויבות לאחר באשר יהיה. ביום הזה נזכור שיש תיקונים שצריך לדרוש, שלעולם לא יגיעו מלמעלה. ביום הזה נזכור שאפשר וצריך ללכת רחוק, עד בריאת ייצור הלכתי משונה כמו יום חג ביום חול, כדי לאפשר לכל עם ישראל להיות חלק מהתורה. ביום י"ד באייר נזכור את השיעור שלמדנו, לא מפי נביא ולא מפי שליח, כי אם מפי הקב"ה בעצמו, ימים ספורים לאחר חג הגאולה המדינית, נחגוג את יום האחריות ההלכתית – יום הסובלנות הדתית.

דיון ציבורי בנושא בעקבות מאמר בנושא:

פסח שני – דינה ברמן ותמר גן-צבי ביק
פסח שני ואפשרויות השינויים בהלכה – הרב אמנון בזק
פסח שני ושאלת ה'אחר' – הרב יובל שרלו
על היכולת להכיל את האחר במסגרת הקהילה הדתית – ד"ר חנה פרידמן
השוואה ל'פסח שני' ולטמאים' – ד"ר אריאל פיקאר
בית הכנסת הפתוח – שרגא בר און
פסח שני, כור ההיתוך ההומניסטי – יאיר שלג
הזדהות עם זהותכן – יוסקה אחיטוב
מכתב לבנות בת-קול – נחום פצ'ניק
פסח שני, חידוש מרענן – רחל עזריה