התייחסות הלכתית לעיוור, לחרש ולאילם

פרופ' הרב דניאל שפרבר

 

פרופ' הרב דניאל שפרבר

פרופ' הרב דניאל שפרבר

לא התכוונתי בכלל לדבר במעמד הזה. בתי אמרה לי שיהיה כאן איזה פאנל ויהיו מגיבים ואולי אני אבוא, ושאלה אם אני אהיה מוכן להגיב. אמרתי שאם יהיה לי משהו להגיד אני אגיד. אחר כך מצאתי את עצמי בסדר היום. אז מכיוון שיצאה הגזירה אין לי ברירה אלא להגיד משהו, ואני לא רוצה לדבר על נשים או על נטיות למיניהן אלא על אותם מוכי גורל שהם "האחרים האחרים", אלה שלפעמים נראה שלכאורה ההלכה מתאכזרת אליהם, או שעל כל פנים יש להם מעין מעמד בעייתי מסוים בהלכה. אני רוצה להביא דוגמאות אחדות, קצרות וקלות יחסית, כי לא ניכנס כאן לפרטי פרטים של ההלכה, כדי להראות כיצד פוסקים גדולים ידעו להתגבר על המגבלות של הקודקסים ההלכתיים כמו השולחן ערוך, ובד בבד עשו זאת על פי אותם הקודקסים. לדוגמה ניקח את הבעיה של העיוור, הסוּמא, שיש לו מעמד הלכתי מורכב. הוא חייב בכל מצוות לא תעשה, אך אינו חייב בכל מצוות עשה. יש דיונים בגמרא מה מעמדו כלפי מצוות מסוימות.

הרב משה פיינשטיין שהיה אחד מגדולי הפוסקים של הדור שעבר, נשאל שאלה: כולנו יודעים שיש מצוות מורא מקדש, שצריך אדם לירוא מפני המקדש. מכיוון שבית כנסת הוא מקדש מעט, אז יש גם דין של מורא של בית הכנסת או כבוד בית הכנסת. פירושו של דבר שיש דברים שאסור לאדם לעשות שם. השאלה היתה, האם מותר לעיוור לבוא לבית הכנסת, להתפלל בציבור ולשמוע קדיש וקדושה וקריאת התורה וקריאת מגילה וכדומה, אף שכלב מוכרח להיכנס עמו, או שיש בזה בזיון להכניס בעל חיים לבית הכנסת שהוא מקדש מעט.

הרב פיינשטיין מצטט בתשובתו את התלמוד הירושלמי : "ר' אימי מפקיד לספריא: אם אתא ברנש מלכלך באורייתא לגבכון, תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי" [ר' אימי ציווה את הסופרים: אם בא אדם בעל לחלוחית של תורה אצלכם, קבלו אותו ואת חמורו ואת כליו]. אדם שיש בו תורה נכנס לבית הכנסת עם החמור שלו. מכיוון שהחמור היה צמוד אליו זה לא נחשב בזיון בית הכנסת.

ומוסיף הרב פיינשטיין: "ועוד שאין לך שעת הדחק גדולה מזה – שאם לא נתיר לעיוור להיכנס עם כלבו, יתבטל כל ימיו מתפילה בציבור, קריאת התורה וקריאת המגילה בציבור. ויש ימים שנגרמת עגמת נפש גדולה מאוד כגון בימים נוראים וכהאי גוונא [וכגון זה] שרבים מתאספים. לכן ראיה גדולה שיש להתיר לסומא שהכלב מוליכו וצריך להיות אצלו תמיד להיכנס לבית הכנסת כדי להתפלל, לשמוע קריאת התורה וכדומה, אך טוב שישב סמוך לפתח שלא לבלבל את הציבור."

אותו פוסק גדול נשאל שאלה שלכאורה התשובה עליה קלה מאוד על פניו – שיש בזה משום בזיון בית הכנסת. ומי אומר שיש חיוב להתפלל בציבור? יש מחלוקת אצל הראשונים והאחרונים אם יש חיוב כזה. ואולי תמצא לעיוור דרך אחרת להגיע לבית הכנסת, למשל שאנשים יכניסו אותו, ואת הכלב ישאיר בחוץ? אלא שדבר שיכול לגרום עגמת נפש וצער נקרא שעת הדחק. זה דבר שימנע ממנו לאורך כל חייו להיכנס לבית הכנסת ולשמוע קריאת התורה ולהתפלל בציבור. אין לך עניין גדול מזה כדי להתיר או לעקוף את עניין בזיון בית הכנסת.

שאלה דומה לכך נשאל אחד מגדולי הפוסקים שנפטר לא מזמן, הרב אליעזר ולדנברג שחי בירושלים והשאיר אחריו ששה עשר כרכים של תשובות נפלאות – ציץ אליעזר. ידוע הדבר לכולנו שטלטול מוקצה אסור בשבת. יש הרבה מיני מוקצה, לא נכנס לשאלות הללו. אך ברור שמתקן חשמלי נחשב מוקצה. ובוודאי שכשמטלטלים מתקן חשמלי משנים את רמת הפעילות שלו, ואז ודאי שזה אסור בשבת. נשאל הרב ולדנברג האם חירש יכול להשתמש במתקן שמיעה בשבת.

צריך לדעת שלפני שנים המתקנים הללו לא היו כל כך מתוחכמים כמו שהם היום. היו משתמשים בסוללות במכשירי שמיעה שלא כפי שמשתמשים בהם עכשיו, והיו משנים פעילותם על ידי רמת הקול ועל ידי זווית השמיעה. לכן שימוש בדבר כזה בשבת זה לכאורה טלטול של מוקצה שגם משפיע על המתקן עצמו. בתשובתו ציץ אליעזר, חלק ו סימן ו הרב ולדנברג דן באריכות בשאלת מוקצה. מוקצה הוא איסור מדרבנן, והרב ולדמן מראה שלפי הגמרא דבר ידוע הוא שכבוד הבריות חשוב יותר, ויכול לבטל אפילו את הגזירה והתקנה של מוקצה. ואז הוא כותב ככה, אחרי תשובה ארוכה ומפורטת מאוד שבה הוא דן בהיבטים אחרים ובסוגיות שונות של מוקצה:
"למדנו מהאמור דהותרה איסור טלטול מוקצה משום כבוד הבריות, שלא יתבזה האדם מגרימת אי טלטול בעיני עצמו ובעיני הבריות באיזה דרך שהוא. ואם כן לפי זה הרי נדמה דאין לך כבוד הבריות גדול מזה כמניעת בושה ובזיון מהחירש, מאי שומעו לקול המדברים אליו, דאין לתאר גודל החרפה ובושת הפנים ואי הנעימות הנגרמת לו מדי בואו בין אנשים ובבית הכנסת, והוא בודד לו, אינו מקשיב לנעשה, ולא יכול להשיב למה ששואלים אותו, באופן שאיכא [=שיש] בזה משום כבוד הבריות יותר מהנידונים האמורים" [הוא מתכוון לדברים שהביא לפני כן מהגמרא] "ועוד זאת, בבשתו זאת מעורב גם צער רב על ביטול תפילה בציבור, ושמיעת קריאת התורה ואמן יהא שמא רבא וקדושה וכדומה, בביטול קיום חבילות מצוות קלות וחמורות, ולכן שפיר יש להתיר טלטול מוקצה משום כבוד הבריות גדול כזה, ולהתיר לחירש לשאת בשבת מכונת החרשים".

הרב ולדנברג היה יכול אפילו לנסח זאת בצורה אחרת ולהגיד, והוא אומר את זה במידה מסויימת, שאיסור מוקצה זה אך ורק תקנת חכמים, וכאן יש ביטול של מצוות עשה ואולי אף מצוות עשה דאורייתא, כיוון שחלק מן התפילה זה מצוות עשה דאורייתא. על כל פנים, זה לפי שיטת הרמב"ם, שיש מצוות עשה שהן דאורייתא, ובודאי שלא תיקנו חכמים מצוות כאלו שימנעו מאדם לקיים מצוות עשה מדאורייתא. אך הרב ולדנברג לא מנסח דבריו כך, אלא חשוב לו יותר להדגיש את העניין של כבוד הבריות וכבוד האדם, שאסור לנו לתת להלכה בדרך כלשהי לגרום צער, בושת פנים ובזיון לאותם מוכי גורל.

אני רוצה לעבור למקרה השלישי והפעם זה עניינו של האילם. הרגיז אותי מאוד מאמר או הערה שקראתי בכתב עת תורני מכובד שנקרא "מוריה", ורב אחד ידוע בישראל, לא אזכיר את שמו, העלה את השאלה האם אילם שמתפלל בהרהור או שומע מחברו צריך לקבוע לו מקום קבוע לתפילתו.

השולחן ערוך כתב שאדם יקבע מקום לתפילתו. אין מדובר בעניין של רכישת מקום בבית הכנסת, אלא באדם שבא באופן קבוע לבית הכנסת – המקום שבו הוא יושב נחשב קבוע והוא שלו, ואין לאדם אחר לשבת במקומו. הצל"ח, אחד מהפוסקים הגדולים, כתב בטעם קביעת מקום בברכות י' עמוד ג': "שהוא משום שהמתפלל שם קנה קדושה, ועל כל כשמתפלל שם פעם שנית קדושת המקום מסייעת לו שתתקבל תפילתו". לכן, כשהוא אומר בפיו חיבת התפילה קונה לו מקום קדושה, אבל לא כשמתפלל בהרהור או שמיעת האחר. יוצא לפי דבריו של אותו רב שאדם שבא באופן קבוע לבית הכנסת והוא שומע את התפילה, אבל הוא לא יכול להביע בפה את תפילתו משום שהוא אילם, לא ניתן לו מקום קבוע. הדבר הזה מקומם. אדם שלא יכול לדבר לא יהיה לו מקום קבוע בבית הכנסת? איזו מין התאכזרות זאת לבן אדם מוכה גורל?!

מכיוון שהדברים נאמרו כביכול בלשון של הלכה צריך לענות לו בלשונו הוא, ועל כן עניתי וכך רציתי לומר: הרא"ש בתחילת מסכת חולין אומר בעניין החירש שדיברו עליו חכמים בכל מקום, שהוא זה שאינו שומע ואינו מדבר כי כך היה בזמנם. הרמב"ם כותב בהלכות שחיטה, שמומחה שנשתתק והוא מבין ושומע שוחט לכתחילה. בן אדם כשהוא בא לשחוט אז חייב לברך לפני כן ברכת השחיטה. אילם אינו יכול לברך ברכת השחיטה, לכן לכאורה לא יהיה לו מותר גם לשחוט. אומר הרמב"ם שמותר לו אפילו לכתחילה לשחוט. כיצד? אחר יברך עבורו, הוא ישמע את הברכה הזאת ואז הוא יוכל לשחוט. ולמה? משום שיש כלל של שומע כעונה. מי ששומע דבר, כאילו הוא אמר זאת למרות שהוא לא אמר בפה. הרא"ש והטור שהולכים בעקבות הרמב"ם פסקו שגם אילם שאינו יודע לברך בעצמו יכול לשחוט לכתחילה, אם אחר יברך והוא שומע ויוצא משום שומע כעונה אף על פי שאינו יכול לברך בעצמו.

ברוח זו כתב ר' יעקב עמדין בסידור שלו המפורסם והידוע: "מי שמשתתק דיבורו על ידי חולי ובשאר אבריו וחושיו הוא כפיקח ויודע לקרות ורעיונותיו, מותר להעלותו לקריאת התורה כשהוא אדם חשוב ואחר יברך עבורו."

זאת אומרת שלפי הכלל של שומע כעונה, אדם שאינו יכול לדבר אך יכול לשמוע (כלומר, הוא לא אותו חירש של תקופת הגמרא או אילם של תקופת הגמרא שהוא גם אילם וגם חרש), יכול לקיים מצוות שיש בהם משום דיבור על ידי שמיעה מפי אחר ודין של שומע כעונה. לכן השאלה ששאל אותו רב והסברה שחשב כי אין לאילם לקנות לו מקום קבוע בבית הכנסת דחויה לגמרי גם מבחינה הלכתית, משום שהאילם יכול לשמוע את הדברים. כל שמיעתו היא כדיבור מדין של שומע כעונה. ואם אכן הוא חושב שכל פעם שהוא שומע ברכה מתווספת איזה נימה של קדושת המקום וזה מה שנותן למקום את הייחוד שלו – אז גם לו צריך להיות אותו מקום קבוע.

כאן בסיום דבריי אני רוצה לומר שיש לאנשי הלכה להבין שההלכה היא לא אבסטרקטית והיא לא משחק של פורמולות, אלא דברי א-להים חיים. אי אפשר לעשות סברות שהן מנותקות מן המציאות שחיים בה. אותם אנשים, החירשים, האילמים והעיוורים הם חיים חיי בני אדם. אומנם יש להם בעיות, אנו צריכים למצוא פתרונות לבעיות שלהם, והפתרונות האלו נמצאים בתוך מסגרת ההלכה, אך צריך לדעת איך לחפש אותם, וצריך לרצות למצוא אותם.
ומי שייגע ימצא.
תודה רבה.

פרופ' הרב דניאל שפרבר הוא חוקר תלמוד ויהדות, חתן פרס ישראל במדעי היהדות.

————————-

1. הדברים הם עיבוד מהרצאה שנאמרה בעל פה בערב עיון "זעקה והכלה בעולם הדתי: פסח שני בימינו", ערב י"ד באייר תשס"ט (7.5.09).

2. שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימן מה.

3. מגילה פ"ד ה"ג, עד ע"א.
4. ציץ אליעזר, חלק ו סימן ו