האחר והאחריות כהתגלות האל בהגותו של לוינס

 

ד"רק חנה קהת

ד"ר חנה קהת - צילום: רענן כהן

ד"ר חנה קהת 1

ראשית, אני מברכת על האירוע ועל הרעיון שבבסיסו. ברשותכם אלמד יחד אתכם קטע קטן מתוך פרשנותו של עמנואל לוינס לסוגיה במסכת ברכות. באחת הקריאות התלמודיות שלו, "והבורא יצר את האישה"2, מתייחס לוינס לסוגיה של יצירת אלוהים את האדם. אני חייבת להצהיר במאמר מוסגר שעצם הלימוד מתוך מאמרו של לוינס אינו מכשיר את כל הגותו בעיני, ואין בכך הבעת הסכמה גורפת לעמדותיו. הוא אמנם אהוד עלי ומוערך בעיני מאוד, אך לא בכל דבר ועניין, ובוודאי לא בהתייחסותו לנשים. עם זאת, גם בתוך דברים שדורשים עיון מחודש ואף בירור וסלקציה ניתן למצוא פנינים, בעיקר בהקשר לנושא האחר והאחריות על האחר. בנושא זה אפשר ללמוד מלוינס לא מעט.

אקרא כעת מתוך הסוגיה במסכת ברכות דף ס"א3, ובהמשך נעמיק מעט בלימוד הפרק שבו מתייחס לוינס לסוגיה זו:

דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב [מהו שכתוב] 'וייצר ה' אלהים את האדם'4 בשני יו"דין?
שני יצרים ברא הקב"ה, אחד יצר טוב ואחד יצר רע – אפשר להסביר את שני היו"דים בכך שיש לאדם יצר טוב ויצר הרע.
מתקיף לה [הקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: אלא מעתה בהמה, דלא כתיב בה 'וייצר', לית לה יצרא? [בהמה שאין כתוב בה "וייצר" בשני יו"דים, האם אין לה יצר?] – למה זה מיוחד לאדם שיש לו שני יו"דים, הרי גם לבהמה יש יצר?
והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא! [והרי אנו רואים שהיא מזיקה ונושכת ובועטת!]
דאמר ר' שמעון בן פזי [אלא כפי שדרש בן פזי]: אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. – האדם ביצריו אינו שונה כל כך מבעל החיים, אבל יש בו התלבטות מתמדת, יש לו אפשרות בחירה, קושי.
אי נמי [אפשרות אחרת] כדר' ירמיה בן אלעזר [כדברי ר' ירמיה בן אלעזר], אמר ר' ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין [שני פרצופים] ברא הקב"ה באדם הראשון, שנאמר 'אחור וקדם צרתני'.5. – זה חידוש גדול ויפהפה: שני פרצופים. לאדם הראשון אין עורף, יש לו פרצוף מלפנים ופרצוף מאחור.
'ויבן ה' אלהים את הצלע'6, רב ושמואל [נחלקו בפירוש המילה צלע בפסוק זה]
חד אמר פרצוף וחד אמר זנב [אחד מהם אמר שפירושה פרצוף, והשני אמר שפירושה זנב].
בשלמא למאן דאמר פרצוף [מסתדר לשיטתו של זה שאמר פרצוף],
היינו דכתיב 'אחור וקדם צרתני' [זה שכתוב "אחור וקדם צרתני"],
אלא למאן דאמר זנב [אלא לשיטתו של זה שאומר שהצלע היא זנב], מאי 'אחור וקדם צרתני'? [כיצד מסתדר פסוק הזה?] – כאן ובהמשך הקטע, שעליו אדלג, נכנסת הגמרא לדיון בשאלה המתייחסת לברייתא אחרת, שבה אחד פירש "צלע" כפרצוף ואחד פירש כזנב. הפסוק "אחור וקדם צרתני" מתיישב יפה עם המילה פרצוף, אבל איך ניתן לתרץ זאת לגבי מי שאמר זנב?

האמירה שהקב"ה ברא את האישה מזנב היא מעליבה, ואני אומרת זאת באופן כללי, בלי להתייחס להסברו של הטוען כך לנושא של "אחור וקדם" בסוגיה שלפנינו.7 לפי שיטת ר' ירמיה שהיו "דו פרצופין", צלע אינה איבר אלא צד. באותו אופן במקרא צלע פירושה תמיד צד, ולקיחת אחת מצלעותיו של אדם פירושה לקחת את אחד מצדדיו ולבנות אותו, כלומר לפצל, מה שמכנים המקובלים "סוד הנסירה". קיימת כאן בריאה מחודשת של אותו אדם, הוא נברא אנדרוגינוס ואז מפוצל לשתי ישויות, לאיש ולאישה. מי שאומר שהצלע היא זנב מגמד מאד את בריאת האישה. בסך הכל איבר קטן, ובעצם לא איבר ממש – זנב. אנחנו נשארנו רק עם עצם הזנב, הזנב המיותר נלקח מאתנו. בהמשך הסוגיה נראה שאפילו לא היה מה לתפור במקום הנסירה כל כך, רק לסגור חתך קטן כי זה רק זנב. זוהי אמירה המשקפת בוודאי תפישה המבטלת את השוויוניות.

הסוגיה ממשיכה ודנה בביטויים של פרשת הבריאה. בהמשך הדף שואלת הגמרא:

שלמא למאן דאמר פרצוף [מסתדר לשיטתו של זה שאמר פרצוף],
היינו דכתיב 'זכר ונקבה בראם'8 [זה שכתוב "זכר ונקבה בראם"]. – למי שפרש את הצלע כפרצוף מסתדר יפה הפסוק בפרק ה' "זכר ונקבה בראם", יחיד ורבים בפסוק אחד, האדם היה זכר ונקבה ביחד וצריך היה לפצל אותו לזכר ולנקבה נפרדים.
אלא למאן דאמר זנב, מאי זכר ונקבה בראם? [אלא למי שאמר שהצלע היא זנב, איך מסתדר 'זכר ונקבה בראם'?]
כדר' אבהו [יפרש כמו ר' אבהו],
רבי אבהו רמי [שרבי אבהו הקשה]: כתיב [כתוב] 'זכר ונקבה בראם', וכתיב [וכתוב] 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'9, הא כיצד? בתחילה עלה במחשבה לבראת ב' [לברוא שניים] ולבסוף לא נברא אלא אחד. – טענתו של מי שאמר זנב היא שבתחילה עלה במחשבת הבורא לברוא שניים, זכר ונקבה, אבל לבסוף לא נברא אלא אחד, האדם. קיימת כאן שלילה של בריאת האישה כשווה, כבריאה ראשונה בעלת צלם אלוהים בדיוק כמו אדם, ומי שאומר זנב דבק בגישה הזאת לאורך כל הדרך. אני מדגישה את הנקודות המגדריות הללו כי הן חשובות להבנת גישתו של לוינס בהמשך.
בשלמא למאן דאמר פרצוף [מסתדר לשיטתו של זה שאמר פרצוף],
היינו דכתיב 'ויסגור בשר תחתנה'10 [זה שכתוב "ויסגור בשר תחתנה"] – הפסוק "ויסגור בשר תחתנה" מסתדר למי שאמר פרצוף, צריך לתפור את כל הצד שנוסר, שפוצל.
אלא למאן דאמר זנב מאי 'ויסגור בשר תחתנה'? [אלא למי שאמר זנב, איך מסתדר הפסוק "ויסגור בשר תחתנה"?]
אמר ר' ירמיה…: לא נצרכה אלא למקום חתך [הפסוק "ויסגור בשר תחתנה" מתייחס למקום של החתך בזנב] – כאן צריך לתפור חתך קטן, לא כל כך נורא…
שלמא למאן דאמר זנב [מסתדר לשיטתו של זה שאמר זנב],
היינו דכתיב 'ויבן' [זה שכתוב בפסוק "ויבן"],
אלא למאן דאמר פרצוף מאי 'ויבן'? [אלא למי שאמר פרצוף, איך מסתדרת המילה "ויבן"?] – פה הקושי הוא דווקא לפירוש זה, כי צלע אפשר לכאורה לקחת ולבנות ממנה. בהמשך הדברים מנסה הגמרא לתרץ שלבנות זה כמו לקלוע, לקלוע את הצמה, או אולי לבנות את הצורה המיוחדת של הנקבה וכו'.

מסוגיה זו אנו למדים שהגישה לבריאה בגמרא מתחלקת לשתי אסכולות, שוויונית ולא שוויונית, ואפשר לראות זאת אצל כמה וכמה תנאים ואמוראים. מי שרואה באישה זנב מפחית מערכה, ומתקשה גם להתחבר לפסוק "אחור וקדם צרתני". חשוב היה לי להזכיר את רעיון הזנב כרקע ללימוד כיוון שקיימת כאן היררכיה ברורה, ניכרת מגמה לצייר את הנשים כעם נחות. אפילו צלם אלוהים אין לו לעם זה. אמנם בהתחלה חשב הקב"ה לברוא אותם זכר ונקבה בצלמו, אך בסוף ברא רק אדם אחד, את הזכר, והאישה נשארה צלע, משנית, עזר כנגדו, זנב, או כל הגדרה אחרת ההופכת אותה לפסיבית, לאובייקט,לאחֵר שהוא גם נחות. אגב, כפי שהוזכר קודם לכן, הצלע כעצם, כאיבר, כלל לא מופיעה במקרא, מדובר בחידוש של חז"ל. צלע במקרא פירושה צד, ולאמתו של דבר פרשנותו של מי שגורס שהצלע היא פרצוף מתיישבת טוב יותר מכל הבחינות עם משמעות זו המופיעה באופן עקבי בפשט הכתובים. אודה שאני משוחדת, אך בכל זאת בולטת כאן עקביות מסוימת.

בטרם אתייחס לפרשנותו של לוינס הבה נעיין בפרק מספר תהלים, שאותו מנסה הסוגיה בברכות לפענח. אקרא מתוך ספר תהילים פרק קל"ט:

מְנַצֵּחַ, לְדָוִד מִזְמוֹר ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע.
אַתָּה יָדַעְתָּ, שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי, מֵרָחוֹק.
אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל-דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה.
כִּי אֵין מִלָּה, בִּלְשׁוֹנִי הֵן ה', יָדַעְתָּ כֻלָּהּ.
אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה.
פלאיה (פְּלִיאָה) דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה, לֹא-אוּכַל לָהּ.
אָנָה, אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה, מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח.
אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ.
אֶשָּׂא כַנְפֵי-שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה, בְּאַחֲרִית יָם.
גַּם-שָׁם, יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ.
וָאֹמַר, אַךְ-חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה, אוֹר בַּעֲדֵנִי.
גַּם-חֹשֶׁךְ, לֹא-יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ.
וְלַיְלָה, כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה, כָּאוֹרָה.
כִּי-אַתָּה, קָנִיתָ כִלְיֹתָי; תְּסֻכֵּנִי, בְּבֶטֶן אִמִּי.
אוֹדְךָ  עַל כִּי נוֹרָאוֹת, נִפְלֵיתִי.
נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי, יֹדַעַת מְאֹד.

נפשי יודעת מאד ש"אנה מפניך אברח", הכוונה לקב"ה. מכירים את הביטוי "לאמא יש עיניים בגב", היא רודפת אחרינו, יודעת בדיוק מה קורה איתנו? אלוהים פה הוא אמא פולנייה כזו שממנה אי אפשר לברוח, "אחור וקדם". בחושך, בלילה, בסוף העולם, העיניים שלו נעוצות בי והוא יודע בדיוק מה קורה בתוך הלב שלי. הוא יושב לי על הראש. "אחור וקדם צרתני" הוא ביטוי שמשמעותו: אתה מקיף אותי מכל צדדי, ואין לי לאן לברוח מפניך, גם אם אברח אחורה אתה נמצא שם. יש פה תפישה של מלאות אלוהית, של מהות אימננטית שלא מאפשרת לי להסתתר ממך, לטוב ולרע. גם עם האמא הפולנייה שלנו זה לטוב ולרע… מצד אחד יש קשר עמוק והשגחה וידיעה מרגיעה שתמיד יש מישהו שדואג לי ונמצא שם בשבילי, אבל לעתים זה גם קשה, ואי אפשר לברוח על אף שרוצים להתחבא קצת. העיניים האלוהיות לא מאפשרות בריחה כי האל עוטף אותנו והכל חשוף לפניו. על פי לוינס, התמונה של "דו-פרצופין" היא התמונה של האלוהים בגב. הפרצוף, העיניים שסובבות אותי מאחורה ומקדימה, זה בדיוק צלם האלוהים שבי. על פי תפישתו של לוינס, הפנים של האדם הם הביטוי של האלוהות בעולם , פני האדם כהתגלות של צלם אלוהים. אפשר להשאיל את הדימוי הזה ולומר שהפנים שבאחוריי הם אני. זה לא משהו טרנסצנדנטי או מנוכר, אלא חלק ממני. אלוהים ואני מתמזגים כאן לכדי מצפון כלשהו, לאני עליון, למישהו – כפי שמתאר הרב סולוביצ'יק – שכל הזמן הולך איתי ומקורו אינו חיצוני לי אלא בתוכי. המצפון הזה מתגלה ב"אחור וקדם".

"אחור וקדם" לפי תיאורם של חז"ל הם האיש והאישה, הזכר והנקבה. וכאן נכנס הרעיון הלוינסי הידוע והיפהפה, הגורס שפניו של האחר הם לא רק ההתגלות של אלוהים מולי, אלא מבחן האלוהים לאלוהי שבי. דווקא הנוכחות מול האחר ולקיחת האחריות עליו מעירה את האלוהי שבי. לא מדובר בילד שלי, או בחברתי, אשתי או בעלי – כל אלה חשודים כנגועים באינטרסנטיות – אלא באחר המוחלט, כמה שיותר דחוי ומרוחק ממני, אחר כזה שגורם לי להיכנס לדריכות כשאני רואה את פניו ברחוב, ובכל זאת דווקא כלפיו מתעוררות האחריות והאלוהות שבי. דוגמה טובה לכך היא התמונה הידועה שתיאר סארטר: אני יושבת על שפת הים, מתענגת על בדידותי ועל הנוף הנפלא, רואה לפתע מישהו בלתי מוכר לחלוטין צועד לתוך הים, ולא יכולה להישאר אדישה. השלווה שלי התחלפה בחוסר מנוחה, הנוף והגלים נדחקו הצידה, יש אדם שעומד לטבוע ואני אחראית על חייו ועל הצלתו באותו הרגע, ואבוי לי אם לא. זה המבחן לאנושיות שלי – האם אקפוץ למים למרות שאני לא מכירה את מי שעומד לטבוע?

ראו מה התרחש בשבוע שעבר11 כשאנשים חששו קצת לחייהם ולא קפצו לירקון להציל את הבחורה הטובעת, כל המדינה הזדעקה – איך זה יתכן? איפה אנחנו כחברה, האם אנחנו בני אדם או לא? כיצד יתכן שעמדנו בצד ולא קפצנו למים למרות הסיכון? הרי זה צו האלוהות שבנו, זה הצו האנושי.

הפנים של "אחור וקדם צרתני", אומר לוינס, מציבים מולנו את פניה של האחרות, כי האחר האולטימטיבי בעולם הקדום היתה האישה. רוב הנאצות, הסטראוטיפים והדימויים המוכרים לנו היטב מהפנייתם כלפי האחר כיום, הופנו אז כלפי האישה – המכשפה, הנצלנית, העצלנית. זהו המבחן המחייב אותי בדריכות ובאחריות כלפי אחר.

אקרא מתוך דבריו של לוינס [12]:

אנושיות האדם היא קצה של הפנימיות, קצו של הסובייקט. הכל פתוח, המבט חודר בי, היד אוחזת בי. אין פלא שיונה הנביא לא הצליח להתחמק משליחותו. זו משמעות שני הפרצופים. אילו היה לי פרצוף אחד מחשבותי הנסתרות והסתייגויותי היו מתחבאות בעורפי. כל מחשבותי יכלו למצוא שם מקלט. והנה – במקום עורף, פרצוף שני! – אין לי יכולת לברוח, אני לא חיה באי בודד. בעורפי יושבים כל האחרים שמחייבים את האמפתיה שלי, את עזרתי ותמיכתי.
הכול חשוף, כל כולי מתייצב פנים אל פנים ונדרש לענות. אפילו החטא אינו יכול להפריד ביני לבין ה', המביט והנוגע בי. אפילו הרוע, המפלט האחרון כדי לנתק את הקשר, קו הנסיגה האחרון של הכפירה, אינו יכול לשמש כמפלט. מזמור קל"ט מלמד שהנסיגה היא ללא הועיל. ה' חודר מבעד לחשכת החטא, הוא לא מרפה את אחיזתו ממך. אתה תמיד חשוף! אבל במזמור העליז הזה אתה חשוף מתוך שמחה. המזמור מהלל את קרבתו הנשגבת של ה'. זו חשיפה בלי שום פינת צל…
מה פירוש הדבר להיות נתון במצור על ידי ה', מעבר לתמונה המשמשת כמשל? להיות תחת עינו הפקוחה של ה' משמע לשאת על גבך ביחידותך יחיד אחר – לשאת ולסבול – להיות אחראי על האחר הזה. – לא במקרה אנו מדברים על סובלנות, על סבלנות ועל סבל. לא קל להיות סובלן. אני לא זקוקה לסובלנות בשביל התינוק החמוד שלי, אני זקוקה לה ככל שאני מתנכרת למי שדורש את האחריות שלי, ככל שהוא זר ואחר יותר. על פי לוינס, יחסי אהבה, יחסים הדדיים ארוטיים עם בן זוג, הם איום מאד גדול על הטרנסצנדנטיות. מתקיים שם מיזוג ולא פיצול, קיימת אשליה של יחסים הדדיים אך הם אינם כאלה, זהו קשר שמאיים על מושג האחריות. האחרות מטושטשת בזוגיות, ולכן הארוטי הוא לא מבחן לאחרות. דווקא קשר שיש בו סבל או קושי דורש סבלנות.

כאילו היה פרצופו הנסתר של האחר ממשיך את פרצופי ומחזיק אותי ער מכוח עצם הסתרתו, מכוח האיום הבלתי צפוי שבו, הוא מאיים עלי. זו אחדותו של היחיד האחד, שאין לו תחליף, בהטלת אחריות שאי אפשר לדחותה על האחר הזה – הקרוב יותר מכל קרבה ובכל זאת לא מוכר. – הדרישה לסכן את החיים שהפנו כל העיתונאים לאותם אנשים סביב הירקון בשבוע שעבר היתה דרישה טוטלית. לא היה ספק שאף אחד לא הכיר אותה ואף אחד לכאורה לא מחויב לסכן את עצמו, ובכל זאת היה ברור שהדרישה היא לקחת אחריות.

יש כאן אופי מהותי של הקיום האנושי, הנחשף עד כדי הפשטת העור המגן עליו, עד שיהיה העור כולו לפרצוף, כאילו היה אותו יצור המקיף את עצמו בעצמו מתרוקן מגרעינו הפנימי ומהתרוקנותו מעצמו, כאילו היה "למען האחר" לפני כל דו שיח! – הדרישה היא להתעלות מעל לעור, מעל למוכר, כדי שלא יהיה שום ספק שהמחויבות היא אמתית ולא מתוך משיכה או היכרות כלשהי. זו העמדה הבסיסית האלוהית של האדם בתור צלם אלוהים. כמו שאלוהים מחויב לכל יצור ללא תלות ביופיו או בזהותו, כך אני כאדם נבחנת בהיותי טרנסצנדנטית כעומדת נכונה ומוכנה להקריב את הכל.

האנושי אינו חושף את עצמו עד כדי כך בדו שיח. בשביל זה צריך ראש בעל שני פרצופים. ראש אנושי מיוחד באחדותו, בלי סינתזה ובלי סינכרוניזציה, שבו נרשמת אחריותי למען האחר בלי שתיווצר הצטרפות ביני לבינו על ידי הכרה הדדית, איש בעיני רעהו. – דו שיח זה נחמד, אבל זו פעילות שמתרחשת לסירוגין, כאשר אני הוא אני ואתה אתה, ולא זו הכוונה ב"ראש בעל שני פרצופים", כשפרצופו של האחר יושב בעורפי ולא נותן לי מנוח. על פי לוינס לא משנה מיהו האחר, הוא יכול להיות אישה, רווקה, הומוסקסואל, לסבית, קשיש, נכה ואפילו ילד קטן ששוללים את ההכרה בו כבן אדם. כל עוד מישהו סביבי סובל – הוא יושב לי על העורף, אם זה השכן, או העולה האתיופי או העובד הזר . אם את יודעת את זה ובכל זאת ישנה בשקט, משהו בצלם אלוהים שבך פגום. זו אחריותך לדאוג לרווחתו ולשלמותו וליציאתו מהמצוקה.

אבל האם השניות הלא הדדית הזאת אינה מבשרת כבר את ההבדל בין המינים? כך מופיעה האישה באנושי. החברתי מתרומם מעל לארוטי. – זו אמירה של לוינס שמקובלת עלי. ההבדל המגדרי שיוצר את האחרות בינינו מאיים על הקשר הזוגי. כמובן שכשהאחרות גוברת ההבדלים המגדריים העוסקים בקבוצות שלא מגדירות את עצמן בצורה קונבנציונלית, כגון הומואים, לסביות או טרנסג'נדרים, מאיימים עלי אף יותר, ודווקא מציאות זו מתרוממת ומקדימה את הארוטי. המקום של דו-פרצופין דורש ממני לקחת אחריות ולייצר הזדהות לפני האהבה והקשר. נכון שדרכנו כבני אדם להזדהות עם המוכר לנו. יש רבנים שהופתעו לפגוש פתאום תלמיד שלהם בכנס שעסק בהומואים ולסביות וזה עורר אותם לחשוב שוב על הסוגיה הזו. ובאמת, רבים כותבים שככל שנכיר יותר זה יתרום לקירוב. היה רב שאמר: אם התלמיד הזה, האהוב עלי כל כך, נמצא בקבוצה הזאת, אני שם בשבילו כי הוא כמו הבן שלי. אבל זו לא החכמה, אומר לוינס. כמו בארוטי, גם כאן מדובר בקשר ברור, בחוסר הפרדה ביני לבין האחר שהוא כבר חלק מהפרצוף שלי – התלמיד שלי, השכן שלי, החבר שלי.

המחויבות שלנו אל האחר, ה"אחור", היא על בסיס המחויבות החברתית שלנו כבני אדם, כצלם אלוהים. המבחן ההומניסטי שלנו הוא לעשות כל מאמץ וללכת בדרכיו, להתגבר על הדעות הקדומות ולעשות כמיטב יכולתה של החברה האנושית והדתית במיוחד, להפוך את המקום הזה לטוב, לראוי, לשוויוני ולנעים לכולם.

1.    הדברים הם עיבוד מהרצאה שנאמרה בעל פה בערב עיון "זעקה והכלה בעולם הדתי: פסח שני בימינו", ערב י"ד באייר תשס"ט (7.5.09).
2.    עמנואל לוינס, "תשע קריאות תלמודיות", תרגום: דניאל אפשטיין, 2001, עמ' 228-205.
3.    הטקסט התלמודי מובא באות עבה. בסוגריים רבועים – התרגום לעברית על פי מהדורת הרב עדין שטיינזלץ למסכת ברכות, עם שינויים ותוספות.
4.    בראשית ב.
5.    תהלים קלט.
6.    בראשית ב.
7.    הפרשנות בהמשך הסוגיה היא: 'אחור' למעשה בראשית 'וקדם' לפורענות, כלומר שהאדם נברא אחרי מעשה בראשית אבל לפני הפורענות העתידה לבוא לעולם.
8.    בראשית ה.
9.    בראשית ט.
10.    בראשית ב.
11.    אלופת ישראל בחתירה נפגעה קשה כשטבעה בירקון: http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/886/230.html#after_maavaron
12.    עמ' 211 ואילך. דברי לוינס באות עבה.

ד"ר חנה קהת – עמיתת מחקר במכון הרטמן, מייסדת "קולך" – פורום נשים דתיות