פסח שני – מהפכה ושינוי חברתי, בין חיפזון להזדמנות שנייה

יאיר ליפשיץ

 

יאיר ליפשיץ

יאיר ליפשיץ

ראשית, תודה לחברות בת-קול שהזמינו אותי, מאד מרגשת אותי ההזדמנות להיות כאן.
שני דברים קסמו לי מאד במאמר "פסח שני" שמתוכו צמח האירוע הזה. האחד הוא התוכן עצמו, המאבק הזה משמעותי עבורי ואני מוצא את עצמי מעורב בו. בנוסף לכך היום השולי והשכוח הזה, פסח שני, מגיע לסוג של גאולה ועבורי מדובר בקביעה עוצמתית ומשכנעת. לכן החלטתי לחקור מעט את הדימוי של פסח שני ואת מה שיכול המודל שלו להציע.
אתחיל דווקא ב"מוקשים" של פסח שני, כלומר בנקודות שיכולות לטרפד את המהלך שהמאמר מנסה לעשות. אין מדובר בביקורת או בהסתייגות מהמאמר, שהינו מלהיב בעיני ובעל אמירה משמעותית, אלא שכמו כל דימוי שאנו לוקחים מהמסורת, הוא מביא איתו לצד רעיונות פוריים גם מוקשים רבים שכדאי לבחון על מנת לדעת כיצד להתמודד איתם.

פסח שני מציע שני דימויים מרכזיים ביחס לאנשים שעבורם הוא נקבע:

הדימוי הראשון הוא גאוגרפי - היום הזה נקבע עבור כל מי שנמצא רחוק ולא יספיק להגיע לבית המקדש בזמן. זהו דימוי של מרכז ושוליים – המרכז הוא ירושלים ובית המקדש, השוליים הם המקומות הרחוקים מהם, והיום נקבע עבור הנמצאים בשוליים הגאוגרפיים של הקהילה. פסח שני לא מערער על מקומם של המרכז והשוליים אלא קובע שהמרכז נגיש לכולם ועם הזמן גם אלה שרחוקים ממנו יגיעו אליו. המודל הזה יכול לקדם אותנו לשני כיוונים שונים: האחד אופטימי, הקובע שהמרכז הוא פתוח וכל אחד יכול להגיע אליו גם אם זה ייקח זמן. השני פחות נזיל, ובו המרכז נשאר מרכז והשוליים נותרים שוליים, המערך לכשעצמו לא מתערער אלא רק הופך נגיש יותר.

הדימוי השני הוא הטומאה - קבוצת האנשים השנייה לה מיועד פסח שני היא הטמאים. כל טמא מת שלא יכול לחגוג את הפסח בזמן, מקבל את האפשרות לעשות זאת כחודש לאחר מכן. לדימויי הטומאה והטהרה יש אינטראקציה עם הרעיון של מרכז ושוליים בכמה רבדים. הטמאים נמצאים מבחינה מסוימת בשולי החברה, מחוץ למחנה. בנוסף לכך, פעמים רבות הטומאה עצמה קשורה לחוויה שולית, כלומר טומאת מת היא קיום הנמצא על הגבול בין חיים למוות. טומאות אחרות קשורות לכל מיני "שוליים" של הגוף, מזיבות למיניהן ועד לצרעות, הגוף עצמו נתפס כמקום שבו השוליים מצויים במקום בו נמצאת הטומאה, בין אם ביחס למוות או ביחס לאלמנטים אחרים. במובן זה הטומאה מצביעה על כך שהשוליים הם מקומות מסוכנים בעלי כוח חזק ומאיים היכול להפר את הסדר.

גם כאן למעשה מדובר במרכז ושוליים, לא בהקשר של המקום הגאוגרפי בו האדם נמצא, אלא בהקשר של המצב שבו הוא מצוי. וכאן טמון המוקש: פסח שני קובע שעם הזמן המצב שלך ישתנה ואז תוכל לחגוג. במובן מסוים אין במודל זה ערעור על הקטגוריות, כלומר על המושגים של טומאה וטהרה, אלא אמירה בנוסח: עכשיו אתה נמצא שם בקצה, בשלב כלשהו תחזור לאמצע, למיינסטרים, ואז יהיה בסדר.

אלה הם שני המודלים, וכאן המקום להעלות הצעה שתבחן את הבעייתיות ואף תנסה לספק לה פתרון. ניתן לומר כי המורשת של פסח שני דווקא משמרת קטגוריות והיררכיות ומרכז ושוליים מבפנים ומבחוץ, והדבר היחיד – אך גדול – שהיא מחדשת, הוא אפשרותם של אלה הנמצאים בשלב מסוים בשוליים, להיכנס למרכז. אך כשקראתי את המאמר הרגשתי שיש לו כוח חזק אף יותר מזה, הנמצא דווקא במשפט אחד, לא מרכזי לכאורה אך משמעותי ומעורר מחשבה, והוא המשפט המתאר שפסח לקבוצה אחת הוא יום רגיל לגמרי לקבוצה אחרת. כלומר, חווית הזמן של קבוצה אחת שונה באופן רדיקלי מחווית הזמן של קבוצה אחרת. המשפט הזה מציג בעיני את האתגר הגדול ביותר ואת הערעור הגדול ביותר על המבנה של מרכז ושוליים, אולי משום שהדימוי שהוא מציע אינו דימוי גאוגרפי, להבדיל משני הדימויים האחרים של פסח שני. זו לא שאלה של מרחב, של מרכז ושוליים, אלא שאלה של זמן, וההבדל בין חווית הזמן של האחד מול זו של האחר יכול לערער על ההגדרה של ההשתייכות ל"פנים" או ל"חוץ". חוויית הזמן שלי כשאני חוגג את פסח שני היא טוטלית לגמרי, אני לא שולי ביחס לאחר, עבורי החוויה של פסח שני היא מלאה. אמנם קיים מישהו אחר שלא חווה אותה, אבל עובדה זו לא מגדירה פנים וחוץ אלא שתי חוויות זמן אלטרנטיביות המתקיימות בו זמנית. אגב, נהוג שלא אומרים תחנון בפסח שני – יכול להיות שגם המרכז מרגיש בדרך כלשהי את ההדים וההשפעה של העובדה שאחרים חוגגים באותו זמן…

זה נשמע מעט מופשט ואולי מתחכם לדבר על חווית זמן, אבל העיסוק בסוגיה הזו עשוי להיות מאד פורה בעיני, מכיוון שחווית הזמן היא במובן מסוים אחד הנושאים הקריטיים ביחס לחג הפסח. סיפור יציאת מצרים מוגדר כחווייה של חיפזון. בליל יציאת מצרים בני ישראל לא יכולים לחכות יותר, הם יוצאים כי אין להם זמן, והמצות הן הסמל שמשמר את תחושת הדחיפות. הרעיון הזה משתמר בליל הסדר של חלק מהעדות, שם לא דורשים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אלא "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – כולם מתלבשים כאילו הם בעוד רגע יוצאים לדרך, עושים מעין הצגה של חיפזון. כלומר, פסח הוא החג המדגיש בצורה הבולטת ביותר את חוסר הזמן, ודווקא בהקשר אליו מופיע פסח שני ומפתיע בהכרזתו – בעצם יש זמן. זמן אחר. למי שלא היה פה יש אפשרות להיום שם. אין לנו סוכות שני, יום כיפור שני או שבועות שני, ודווקא בהקשר לחג הבהול ביותר, מופיע פסח שני וגורם לנו לחשוב מחדש על חוויית הזמן.

נושא חווית הזמן הוא קריטי מאד לשאלות של שינוי חברתי ושל מהפכה. בהקשר זה אקרא ברשותכם שני קטעים ואקשר ביניהם בהמשך. הקטע הראשון הוא מתוך "צדקת הצדיק" של האדמו"ר החסידי ר' צדוק הכהן מלובלין, אחד ההוגים החסידים המעניינים ביותר בעיני, שפעל בסוף המאה ה-19. זהו הספר הפופולרי ביותר שלו היום, וזוהי הפסקה הפותחת:
ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחיפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים, שהיה נאכל בחיפזון, ולא פסח דורות (פסחים צו ע"א) מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל, ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות.
במהלך חסידי, אפשר לומר, לוקח ר' צדוק את אלמנט החיפזון ואת סיפור יציאת מצרים כמודל של יציאת מצרים אישית עבורו. כלומר, אדם שרוצה לצאת ממה שמוגדר עבורו כרגע כתאוות העולם הזה ולהיכנס למה שהוא מגדיר כעבודת ה', חייב לקפוץ על הרגע. זהו רעיון החיפזון – כשאתה חש שאתה יכול לצאת, שיש חלון הזדמנויות נפשי, נצל אותו מיד. אם תחכה, אם תעשה את זה במתינות, הרגע יאבד. בני ישראל לא היו יוצאים ממצרים אם בשנייה שהיו אומרים להם "עכשיו!" הם היו עונים "רגע, אנחנו צריכים לארוז…". הדבר דומה גם ברמה האישית – כשעולה הצורך לפעול, אומר ר' צדוק, חייבים לעשות זאת בו ברגע, אחרת הוא יוחמץ. אחר כך יש זמן לפעולות הדרגתיות, אבל הרגע הראשון חייב להיות בחיפזון. את המסר של ר' צדוק ברמה האישית אפשר להשאיל גם לצורך שינויים חברתיים ומהפכות חברתיות.

הקטע השני הוא מכתב שכתב מרטין לותר קינג מכלא ברמינגהם ב-1963:

הניסיון הכואב מלמד אותנו שהחירות לעולם איננה ניתנת על ידי המדכא מרצונו. המדוכא חייב לתבוע אותה. למען האמת, עוד לא יצא לי להשתתף בתנועה של פעולה-ישירה שהייתה "בעתה" לפי לוח-הזמנים של אלה שלא סבלו יותר ממחלת ההפרדה הגזעית. שנים אני שומע את המלה "חכה". היא מצלצלת באוזנו של כל שחור בפמיליאריות נוקבת. ה"חכה" הזה משמעו היה כמעט תמיד "לעולם לא". זה היה תאלידומיד מרגיע, ששיכך לרגע את הלחץ הרגשי ולא הוליד אלא עולל מעוות של תסכול. עלינו לראות סוף סוף, כמו אותו משפטן נכבד של ימים-עברו, כי "צדק שנדחה במשך זמן רב מדי הוא צדק שנשלל". חיכינו יותר משלוש מאות וארבעים שנה לזכויותינו שנתן לנו האל ושנקבעו בחוקה. אומות אסיה ואפריקה מתקדמות במהירות הסילון אל יעד העצמאות הפוליטית ואנו עדיין מזדחלים בקצב של סוס-ועגלה אל עבר הזכייה בכוס קפה בדלפק ארוחת צהריים.

אני משער שלאלה שמעולם לא חשו במדקרות חיציה של ההפרדה הגזעית, קל לומר "חכה".
אבל אחרי שתראו אספסוף שטוף שנאה מבצע לינץ' באימותיכם ובאבותיכם כרצונו ומטביע את אחיותיכם ואחיכם כאוות נפשו, אחרי שתראו שוטרים חדורי איבה מקללים, בועטים, מתעללים, ואף הורגים את אחיכם ואחיותיכם השחורים ללא עונש, כשתראו את רובם המכריע של עשרים מליון אחיכם השחורים נדכאים בכלוב דחוס של עוני בעיבורה של חברה שופעת, כאשר לשונכם תתעווה לפתע ודבריכם ילועו בשעה שתבקשו להסביר לבתכם בת השש מדוע לא תוכל ללכת לגן השעשועים הציבורי שפורסם זה עתה בטלוויזיה ותראו דמעות נקוות בעיניה הקטנות בשומעה ש"עיר השעשועים" סגורה בפני ילדים שחורים, ותראו את ענני הנחיתות המדכאים המתחילים להיווצר בשמי הנפש הקטנים שלה, ותראו כיצד אישיותה הקטנה מתחילה להתעוות ולפתח בבלי דעת מרירות כלפי אנשים לבנים, כאשר יהיה עליכם לרקוח תשובה לילדכם בן החמש השואל בפאתוס מיוסר – "אבא, למה אנשים לבנים נוהגים באנשים שחורים באכזריות כזו?", כאשר תצאו למסע מקצה הארץ ועד קצה ותאלצו לישון לילה אחר לילה בפינותיו הדחוקות של רכבכם משום שאין אכסניה שתקבל אתכם, כאשר ישפילו אתכם השכם והערב שלטים מנדנדים של "לבנים" ו"שחורים", כאשר יהפוך שמכם הפרטי להיות "כושי" ושמכם השני יהפוך להיות "בחור" (לא משנה בני כמה אתם) ושם המשפחה שלכם יהפוך להיות "ג'ון", כאשר לעולם לא יפנו לנשותיכם ולאמותיכם בתואר המכובד "גברת", כאשר תטרוד אתכם ביום ותרדוף אתכם בלילה עובדת היותכם שחורים, כשתחיו תמיד על קצות-האצבעות, אף פעם לא יודעים למה לצפות עכשיו, אכולי פחדים מבפנים וטינות מבחוץ, כאשר תאבקו לעד בתחושה המבזה שאתם "אף אחד" – או אז תבינו מדוע אנו מתקשים לחכות.

מגיע זמן שבו כוס המרורים עולה על גדותיה ואנשים אינם מוכנים עוד שישליכו אותם אל תוך תהום של אי צדק, בה הם חווים את מועקת הייאוש המאכל. אני מקווה, רבותי, שתוכלו להבין את קוצר הרוח הלגיטימי והבלתי נמנע שלנו.
לותר קינג מצביע כאן על העובדה שחוויה של שינוי חברתי, של מהפכה חברתית, לא יכולה לבוא בעתה, היא חייבת אלמנט של חיפזון. מעניין לציין שהדימוי של יציאת מצרים הוא אחד הדימויים המרכזיים שאפרו-אמריקאים השתמשו בו בתנועת השחרור שלהם. זה לא מופיע כאן בצורה ישירה, אבל אפשר ליצור את הזיקה בין השניים ולקבוע שהחיפזון הוא אלמנט קריטי לשינוי. אמירות כגון "בסדר, חכו, זה יקרה בהדרגה, צריך לראות איך המערכת מקבלת את זה" וכו', הן דרישות בלתי נסבלות עבור מי שנמצא בתוך החוויה עצמה – "צדק שנדחה זמן רב מדי הוא צדק שנשלל". יש רגע שבו אדם צריך לפעול והוא עושה זאת בקוצר רוח, ובמובן הזה המודל האישי של ר' צדוק מקביל מאד למודל שלותר קינג מצביע עליו ברמה החברתית היותר.

אם פסח וחפזונו הם מודל לשינוי חברתי, והחיפזון הוא רגע קריטי ומכונן בפעולה, מה קורה, אם כן, בפסח שני? איזה סוג של שינוי חברתי או של מהפכה חברתית הוא יכול להציע בעקבות החשיבה המחודשת על חווית הזמן והאפשרות להזדמנות שנייה?
אציע את קו המחשבה הבא: הדימויים הגאוגרפיים מכריזים "עם הזמן תוכל להגיע לבית המקדש" או "עם הזמן הטומאה שלכם תעבור", אלו הם דימויים הדרגתיים. אבל פסח שני לא בהכרח עוסק בהדרגתיות. ניתן לחשוב עליו כעל יום שהוא פסח לכל דבר עבור החוגגים אותו. עבורם החג הזה הוא משמעותי, דחוס ומלא עוצמה כפי שהיה פסח ראשון עבור מי שחגג אותו. לא מדובר במבנה הדרגתי בדומה לספירת העומר, למשל, שם נמנים הימים מפסח ועד לשבועות. פסח שני מתקיים בנפרד ונחווה כחוויית זמן נפרדת מפסח ראשון.

בדומה למודל של מרטין לותר קינג, בני ישראל כמדוכאי מצרים חוו דחיפות בליל י"ד בניסן. במהלך כל תקופת השעבוד לא חוו המצרים את הדחיפות שחשו בני ישראל, חוויית הזמן שלהם היתה שונה כתוצאה מיחסי הרוב והמיעוט שהתנהלו ביניהם. מעניין לציין בהקשר לפסח שני שכעת, כשבני ישראל יצאו ממצרים, הם עצמם הפכו להיות רוב שבתוכו יש מיעוט, מיעוט שגם הוא מאיים כעת על חווית הזמן של הרוב. כלומר, קיימת כאן התנהלות מעגלית – קבוצה מסוימת מייצרת חווית זמן דחופה כשהיא חייבת לפעול ואחר כך נרגעת, אבל בתוכה כבר מבעבעת קבוצה אחרת שאומרת "לא היינו שם" או "אנחנו צריכים לחגוג את זה אחרת", ועבורם יש את פסח שני.

אסכם ואומר כי אחד הדברים שפסח שני עשוי להציע לנו כחוויית זמן הוא בראש ובראשונה ערעור על ההגדרה של פנים וחוץ, של מרכז ושוליים, כיון שבעיני חווית זמן לכשעצמה היא טוטלית והיא מסייעת לנו לחשוב מחוץ למושגים אלו. בנוסף הוא מציע לנו את התקווה שהתהליך לא נגמר בפסח שני, אלא שלפחות ברמה הדימויית פסח שני ייצר פסח שלישי ורביעי, ושכחווית זמן של תנועת שחרור, כמו זו שהייתה לבני ישראל וכמו מה שאני מקווה שמתנהל פה עכשיו, המהלך הזה ממשיך לייצר דחפים של שחרור שאי אפשר לומר להם לחכות.